<h1>סמ"ק מצוריך סימן פ'</h1>
<h2>דף לה:</h2>
ראובן שהשביע לשמעון ואומר אמן או קבל השבועה וניחם שמעון על שבועתו ונשאל עליה אינו מתירין לו אלא בפני (שמעון) [ראובן] שהשביעו כדגרסינן פרק ר' אליעזר בנדרים (דף ס"ה) במדין נדרת במדין לך והתיר נדריך ואומר ר"י כי דווקא לכתחילה צריך לפניו אבל לא דיעבד כדמוכח פרק השולח (גיטין ל"ה) וגם ראייה מצדקיהו שהיה צדיק גמור ונשאל שלא בפני נבוכדנצר ולכתחילה נמי לא אמרן אלא באדם שעשה לו טובה כגון משה שנתן לו יתרו בתו על ידי שבועתו וכן נבוכדנצר הוציא את צדקיהו ממסגר על ידי כך אבל אדם אחר אפילו לכתחילה לא כדמוכח בפרק אילו נאמרין (סוטה ל"ו) דקאמר ליה פרעה ליוסף זיל איתשיל על שבועתיך שהשביעך אביך ובירושלמי יש (פרק השותפין נדרים ל"ט) שיודיע לו (שיתירו) [שהתירוהו] מפני החשד. בספר העתים כתב רב יהודאי גאון מעשה באדם אחד שהדיר אשתו מעלות ברגל ועברה על דעתו ועלתה לרגל ובא לפני ר' יוסי וא"ל אילו היית יודע שעברה על דעתך ועולה כלום הנדרת א"ל לא והתירו ר' יוסי מזה יש ללמוד שאין צריך פתח חרטה כי אם דבר קטן כמו כדו תהית כלומר מתחרט אתה או לבך עלך כלומר אם היתה דעתך בשעת שבועה כמו עתה כלום נשבעת.
אדם שנדר בקנס שלא לשחוק בקוביא ועבר צריך לפרוע הקנס, לשון התשב"ץ (סי' ת"ג). בשם ר"י מקורביל שהיה אוסר להתיר שבועה לאיש שנשבע מלשחוק בקוביא ואפילו עבר בכה דאם כן מצינו חוטא נשכר אלא יש לנדותו ולהבדילו עד שישים קנס ויקבל עליו שלא לישב עוד בין המשחקים, עכ"ל. פי' התו' דלא שייך למימר נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא בנדר שהותר ממילא על ידי שוגג וטעות אבל בנדר שהותר מקצתו על ידי פתח וחרטה לא, והשתא ניחא די"ח דבר שגזרו חכמים בבת אחת ואחר כך התירו הפת והשמן לא הותרו כולן, וכן חרמות ושבועות אם התירו הקהל מקצת לא הותרו כולן, עכ"ל. ירושלמי דנדרים, [פ"ה ה"ד] ההוא דאתא לקמי' דר' יהושע בן לוי להתיר נדרו אמר ליה נדרנא דלא קמרוחנא אמר ליה מי נדר כה"ג אמר ליה משחק בקוביא קאמינא אמר ברוך שבחר בדברי חכמים שאומרים צריך לפרט הנדר ומעתה לא אתיר לך. מכאן ראייה שאין להתיר נדר של שחוק. ואומר מי שנדר שלא ישחוק שום שחוק עבור מעות לא יטיל גורלות ולא אחר בשבילו כדאמרינן בשבת (דף קמ"ט) אין מטילין חלשים בשבת משום קוביא ונראה דדווקא מנה גדולה כנגד מנה קטנה כדאיתא בפרק השואל (דף קמ"ט), לשון התשב"ץ (סי' ת"ב, ת"ד).
<h2>דף לו.</h2>
פסק רב האי גאון מי שנשבע בנטילת חפץ אפילו בתפילין או בתפילה צריך לו לקיים שבועתו ואינם יכולים להתיר לו [אפילו לדבר מצוה] — הגה"ה מי' בתוס' פסקו דלדבר מצוה מתירין לו אף על דעת רבים ושלא לדבר מצוה נמי מתירין רק שלא יהא על דעת רבים עכ"ה — וכתב שאם נדר אדם לגרש אשתו יגרשינה ואחר כך יחזור וישאנה שכבר עברו ימים רבים שלא למדו מסכת נדרים בישיבה החמירו בשבועות ובנדרים, אמנם ר"ח פסק בספר חפץ שעשה שלדבר מצוה יש לו התרה שמה שרב היי פוסק שאם נדר לגרש אשתו שיגרשנה ואחר כך ישאנה שהוא רוצה לומר דווקא באשת ישראל שיכול לעשות בטחון להחזירה [אבל באשת כהן שאינו יכול להחזירה] שמא לשם היה מודה שיש לו התרה, זה חבירנו ה"ר שמשון שנדר על דעת מהר"ם נ"ע ועל דעת מהר"ף נ"ע ועל דעתי שלא לעשות שום קיום והבטחה לחמיו ולזוגתו שלא לבגוד בה על מנת שלא יוכלו להתירו אלא אם כן נתיר שלשתינו יחד ואם יתחרט חלקי אני מתיר לו ומדעתי הוא שכל מי שרוצה להתירו יתיר לו נדרו ושבועתו ובלא דעתינו איפשר להתיר לו לדבר מצוה לעשות שלום בין איש לאשתו כי חקרתי כי בע"א אי איפשר להיות שלום ביניהם ואחר שהשלום תלוי לו בכך דבר פשוט הוא דלדבר מצוה הוא ויש הפרה כההוא עובדא (גיטין ל') דההוא מקרי דדרדקי אודרי רב אחא אדעתא דרבינא ואהדריה דלא אשכח דדייק כוותיה ואע"ג דאמר על מנת שלא יוכל אדם להתיר אלא מדעת שלשתינו להאי מילתא מהניא חרטה ואם מתחרט מאותו תנאי יתירו לו אותו תנאי ויתירו לו אחרים דאטו הנודר על מנת שאין לו התרה וכי אין לו התרה ואם כן בפרק השולח (גיטין ל"ה) דקאמר ליה ואדרינה ליה וכו' [ופרכינן] ונימא דאדרינא ליה על מנת שלא יהא לו התרה אלא על כרחך אפילו כהאי גוונא יש לה התרה וכמו שנ(ו)דרים יש להם התרה כך לתנאי יש התרה. ואומר מהר"ם נ"ע אדם שקבל עליו חרם או שבועה או נדר סתם שלא היה לו זמן הם קיימים לעולם עליו אם לא יתירו דבנזירות דווקא אמר סתם נזירות ל' יום אבל בנדרים ושבועות וחרמים אם בסתם נעשין לא אמרינן שלא חלו כי אם ל' יום, יהיו קיימים לעולם — הגה"ה. וראייה מפ"ק דנדרים (דף ד') דאמר נזירות אית להו קיצותא נדרים לית להו קיצותא ומוכח לה שם האי דאמרינן נדרים לית להו קיצותא לחומרא קאמרי כלומר דמסתמא הוו לעולם וסתם נזירות הוי ל' יום, עכ"ה — לשון תשב"ץ (הלכות נדרים תי"א, תי"ב).
